קובץ איגרות

איגרת לשכיר

 

סיפורים

סיפורים נוספים שיכולים לעניין אותך:

מאמר 1

מאמר 1

מאמר 2

 

 

 

נתי רגב

 

שלום,

אמרת לי שב-4 אתה מסיים לעבוד, אז באתי.

"עוד יום עבודה"- אמרת, כשחיוך מה בזוית פיך,

ורק אז הבנתי את דברי שלמה המלך ע"ה-

"מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל".

אכן, לפעמים אני מקנא בך, לבוא לעבודה ב-8, לסיים אותה ב-4,

ובזה זה נגמר. לא מעניין אותך כמה המפעל הכניס, וכמה הוא הוציא, וכמה הוא חייב, וכמה, וכמה, וכמה.

אתה יודע "כמה" אחד, והוא- כמה נכנס לך בסוף החודש! ולכן אתה ישן טוב בלילה. אני שמח.

 

אך נדמה לי שהבחנתי גם בדמעת מה בזוית עיניך. האומנם?

אני יכול רק לנחש שלבוא לעבודה ב-8, ולצאת ממנה ב-4, יום יום, במשך 20 שנה, כשהמכונה אותה אתה מפעיל לא השתנתה כל הזמן הזה, והנוהל הוא אותו נוהל, והאנשים הם אותם אנשים, והקירות הם אותם קירות, ואין כל חדש תחת השמש, אז זה בהחלט מצב שתלוי ב"טיפוס". אין לי כל ספק שאינך משתייך לטיפוסי האש והאוויר. טיפוסים אלה לא היו שורדים במסגרת עבודה שכזו אפילו יום אחד. טיפוסים אלו לא בנויים למסגרת, לשעות קבועות, לשגרה יומית. הם לרוב ילכו להיות עצמאיים. הם צריכים את המרחב, את השינוי, את מעוף העשייה והחשיבה...                                           

הם צריכים להיות אלה שבונים את המסגרת, אלה שנותנים את הפקודות.

אם החזקת מעמד עד כה, נראה לי שהנך משתייך יותר לטיפוסי המים והאדמה. טיפוסים אלה חייבים מסגרת שתכיל אותם (ממש כמו מים ואדמה), שעות פעילות קבועות, שיגרה יומית. הם לא מחפשים לפרוץ קדימה, או לשנות. אין להם כל כך את מעוף העשייה והחשיבה היצירתי. הם אלה שנכנסים למסגרת, ומקבלים את הפקודות.

ואני מבין את הבעיה שלך. הרי יש בך גם קצת אש ואוויר. מצד אחד אתה חייב מישהו או משהו שיכיל אותך, שיהווה עבורך מסגרת ויקבע לך תכנית עבודה. זה מקנה לך ביטחון, ונותן לך יציבות. אולם מצד שני, זה די מציק לך, תוחם אותך, וחוסם אותך. הרי מה עם החיים שלך? מה עם הרצונות והשאיפות שלך? מתי תמצא קצת ביטוי לעצמך? כמה זמן כבר אפשר לעשות את אותו הדבר?

ואני יודע שבזה זה נגמר. השאלות רק נשאלות, אבל ללא מענה. ועם זה אתה ממשיך ליום הבא.

 

ובכן, אם אתה באמת טיפוס אדמה או מים, אז לא כל כך צריכה להיות לך בעיה. תמיד תשאל, ותמיד תישאר ללא מענה. זה לא מפריע לך שאין מענה. העיקר שיש מסגרת, העיקר שיש עבודה, העיקר שיש משכורת. אך אם אתה יותר משתייך לטיפוסי האש והאוויר והינך שכיר כבר 20 שנה, ולא אוהב את המקצוע , אז דע לך שאתה בבעיה. אני משער שעל הכרית הגדולה שלך בכף הרגל כבר מזמן צמחו כמה יבלות או עור קשה ומחורץ. כן, האדמה פלשה לאש, אתה עושה מה שאתה צריך, ולא מה שאתה רוצה (זוכרים?). אני גם משער שאתה קם כל בוקר, ומפטיר- "עוד יום עבודה", אך יותר בדמעה מאשר בחיוך.

 

להיות שכיר זה יכול להיות דבר נפלא, אם אתה אוהב את המקצוע. אך אם לא, אז כדאי שתחשוב איך להפוך זאת לדבר נפלא, כי לקום כל בוקר ולעשות משהו שאתה צריך אבל לא רוצה, יכול לגרום לאורך זמן, להמון בעיות. למה? כי אתה עצוב, ועצבות היא הגורם מס' 1 לכל המחלות. לא אומר לך לעזוב את העבודה. לא כל אחד מסוגל ולא כל אחד יכול מכל מיני סיבות. אך מה שכן, נסה למצוא לעצמך במשך היום כמין מסגרת מקבילה בה אתה עושה ומגשים את רצונותיך, בה אתה מוציא לפועל את כישרונותיך, בה אתה גורם לעצמך לשמוח ולשמוח ולשמוח. מצב זה יגרום לאורך זמן, לבריאות.

למה?

כי שמחה היא הגורם מס' 1 לכל הרפואות.

כן, אדם שמח הוא אדם בריא, ואדם עצוב הוא אדם חולה.

למה?

את זאת נגלה באיגרת הבאה, אך עד אז, תן חיוך ותמשיך לישון את שנתך המתוקה.

 

להתראות,

 

 

 

 

 

 

050-3711378