רפואה סינית

חמשת הטעמים והשפעתם על הגוף

מאמרים

מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:

מאמר 1

מאמר 1

מאמר 2

 

 

 

 נתי רגב

 

 

בעולם המערבי נחשב טעם המזון בעיקר כאמצעי להנאת החך.

אולם, הרפואה הסינית מייחסת לו חשיבות רבה, הן מההיבט

האבחוני (מה זה אומר אם אני נמשך לטעם מסויים?), והן

מההיבט הטיפולי (כיצד אפשר לרפא מחלה בעזרת טעם מסויים?).

 

בספרות הסינית נכתב קטע בשם רופא סיני דגול האומר כך:

"אם אין בכוחם של דברים חומריים להחיות את החולה, יש להיעזר בנשימה. ואם התמצית הרוחנית אינה מביאה לשיפור במצבו של החולה, יש להשתמש בחמשת הטעמים. כך אפשר להתגבר על המחלה הקשה ביותר, ולגרום למחלה הקלה ביותר לסגת ולבסוף להיעלם".

 

חמשת הטעמים הם: חמוץ, מר, מתוק, חריף, מלוח.

חמשת הטעמים "נכנסים", כלומר, מתקשרים ומשפיעים, על האיברים הפנימיים לפי הסדר הבא:

"החמוץ נכנס לתוך הכבד, הטעם החריף נכנס לתוך הריאות, הטעם המר נכנס לתוך הלב, הטעם המלוח נכנס לתוך הכליות והטעם המתוק נכנס לתוך הטחול".

 

בתזונתו של אדם בריא צריכים הטעמים להיות מאוזנים. הטעם המתוק צריך להיות מודגש יותר, בגלל היכולת שלו לחזק את אלמנט האדמה, הקשור לטחול ולקיבה ולהזנת אברי הגוף. הטחול והקיבה הינם למעשה הספקים הראשיים ל"אנרגיית האוכל". הם אלו שלוקחים את האוכל והופכים אותו לאנרגיה זמינה שאיתה הגוף יכול לעבוד. דבר זה יכול להסביר את ה"משיכה למתוק" בעיקר בזמנים בהם אנו מותשים וחסרי אנרגיה. דע עקא, חשוב לדעת שאת הטעם המתוק כדאי לספק לגוף ממקורות טבעיים (מהם הסוכר נספג לדם בצורה איטית ומבוקרת) ולא באמצעות דברי מתיקה (מהם הסוכר נספג לדם בצורה מהירה שיוצרת את ה"סוכרת" המפורסמת). ניתן לקבל את הטעם המתוק מפחמימות מורכבות כתפוחי אדמה, דגנים, ירקות, קטניות, פירות, זרעים ואגוזים. את יתר הטעמים: מר, מלוח, חריף, וחמוץ יש לצרוך בכמויות קטנות, המלוות את הטעם העיקרי.

 

כאמור, כל זה בשעה של בריאות ואיזון.

אולם, מה קורה במצב של מחלה, שהוא למעשה שלב של יציאה מאיזון? האם גם אז ננקוט ביחס הנ"ל של הטעמים?

ובכן, בזמן מחלה חשוב לשנות שני טעמים: להדגיש את הטעם הרצוי לצורך איזון, ולהפחית או להפסיק לצרוך את הטעם שאינו רצוי ועלול להזיק. לדוגמא: אדם שסובל ממחלת קור שמחלישה אותו (שלבים ראשונים של הצטננות- שפעת), צריך להדגיש במזונו את הטעם החריף והמתוק, היות והם נחשבים לטעמים יאנגים, כלומר, הם נוטים להיות חמימים ולכוון את אנרגיית הגוף למעלה והחוצה. הטעם החריף יגרום לגוף לייזע את הפתוגן- חיידק החוצה מן הגוף, והטעם המתוק יחזק את האנרגיה-צ'י הכללי של הגוף. לעומת זאת, במקרה שהחיידק כבר הצליח לחדור לשכבות העמוקות של הגוף, והגוף מנגד, התחיל לעלות חום (כדי להילחם בפתוגן), אנו נעבור לטעמים האחרים: חמוץ, מר ומלוח שהם נחשבים לטעמים יינים- הם נוטים להיות קרירים ולכוון את אנרגיית הגוף למטה ופנימה. טעמים אלו ימנעו מהגוף לאבד נוזלי גוף שיוצאים החוצה (זיעה), הם יקררו את הגוף (שחם ממילא), והם ישמרו על משק הנוזלים בפנים הגוף (ע"י הטעם המלוח שסופח נוזלים).

 

כמות הטעם או עוצמתו הן שתיקבענה את מידת ההשפעה על האיבר. טעם אחד יכול להשפיע לטובה על איבר מסוים, אך שימוש רב או מוגזם בו, ישיג אפקט הפוך ויחליש את אותו איבר עצמו!

וכך כתוב בספר סיני עתיק: "אם ממליחים את המזון יתר על המידה, הדופק מתחזק, מופיעות דמעות וצבע העור משתנה. אם מפריזים בשימוש בטעם מר במזון, העור מתנוון ושיער הגוף נושר. אם מפריזים בשימוש בטעם חריף במזון, השרירים נעשים מסוקסים וציפורני האצבע והבוהן מתנוונות ונרקבות. אם מפריזים בשימוש בטעם החמוץ במזון, הבשר מתקשה ומתקמט והשפתיים נעשות רפויות. אם מפריזים בשימוש בטעם המתוק במזון, העצמות כואבות ושיער הראש נושר. אלה הן הפגיעות שנגרמות על ידי חמשת הטעמים".

 

הטעם החמוץ

הטעם החמוץ הוא טעם ייני בעל השפעה מקררת. הוא סופח, מאגד ומכווץ. הוא מונע ומפסיק דליפות של נוזלים. כולנו מכירים את מראה הפנים של אדם האוכל מאכל חמוץ- הן מתכווצות! זה בדיוק מה שעושה הטעם החמוץ לאנרגיה שזורמת  בגוף. הוא מכווץ וסוגר אותה. הוא יהיה מאד יעיל במקרה שהאנרגיה זורמת חזק מדי והחוצה, כמו שאפשר לראות אצל אנשים עצבניים וכועסים.

 

אופני השימוש בטעם החמוץ יכולים להיות כדלקמן:

הטעם החמוץ יעיל לעצירה של טפטוף שתן בלתי נשלט, הזעת יתר, שלשולים, חולשה ודלדול של רקמות כולל רפיון העור, טחורים וצניחת רחם. כל אלו מצביעים על רפיון- תנועה של הצ'י החוצה. וכאן יבוא הטעם החמוץ, ויכווץ פנימה!

הטעם החמוץ משפיע על הכבד ופועל נגד מזון עשיר ושומני בשל תכונתו כמפרק של שומנים וחלבונים. הטעם החמוץ מסייע בעיכול והטמעת מינרלים. גם בפן המנטלי יש לטעם החמוץ חשיבות לא קטנה. הוא מתאים לטיפול במחשבות פזורות ולא מאורגנות, נטיה ל"ריחוף" ופיזור דעת. מזונות חמוצים מביאים להרמוניה בסתיו, תקופת האסיף. הם מכוונים את אנרגיית הגוף פנימה ומונעים הזעה וחדירה של מחוללי מחלות. טעם חמוץ מתאים לטיפוסים הפכפכים ולא יציבים.

בספרות הרפואית מתוארת השפעתו של הטעם החמוץ כך:

"הטעם החמוץ מחזק את הכבד, הכבד מזין את השרירים, השרירים מחזקים את הלב, והכבד שולט על העיניים. העיניים רואות את החושך והמסתורין של השמים, והן מגלות את הטאו, הדרך הנכונה עבור בני האדם".

כלומר, כמות נאותה מהטעם החמוץ חיונית לתפקוד תקין של הכבד אשר שולט על העיניים. זה מתבטא לא רק בראיה חיצונית אלא גם בראיה פנימית רוחנית. לעומת זאת, עודף בטעם החמוץ יגרום לנזק בשרירים, אך הטעם חריף סותר את הטעם חמוץ.

חשוב להיזהר ולהמעיט בטעם החמוץ במצבי לחות, במחלות גידים ורצועות, למשל, גידים נוקשים ומכווצים, וכן אצל אנשים בעלי רגשות מופנמים ועצורים, היות והטעם החמוץ רק יחמיר תופעה זו. אנשים מסוג זה נרצה לאזן עם הטעם החריף, שמעלה את האנרגיה ומפזר אותה החוצה ולכל הכיוונים.

 

דוגמאות למזונות חמוצים:

לימון, תפוח חמוץ, שזיף חמוץ, חומץ, זיתים, אננס, אפרסק, גבינה, ליצ'י, מנדרינה, משמש, מנגו, עגבניה, קיווי, תפוז סיני, שעועית אזוקי, עוזרד, ענבים.

 

הטעם החריף

הטעם החריף הוא טעם יותר יאנגי – מרחיב, מפזר, מניע. הוא ממריץ עיכול, ומפזר ליחה ולחות בגוף.  הטעם החריף משמש לטיפול בהתקררות באמצעות ההזעה, המסייעת לסלק אל מחוץ לגוף את הפתוגן שחדר אליו מבחוץ. כעיקרון, מחלת קור לא מתחילה לה סתם כך, וזה לא משנה אם זו שפעת או סוג של וירוס. זה תמיד מתחיל ברוח קרה שנושאת עמה את הוירוס או החיידק ו"מתיישבת" לנו על העור. בשלב הזה נרגיש צמרמורות, כאבי שרירים קלים, אף נוזל וגרון מעקצץ. זה הזמן לטעם החריף. הטעם החריף יגרום להזעה. ההזעה הזו תסלק את החיידק או הוירוס מהעור. אם לא נייזע, החיידק או הוירוס, לאט לאט יחדרו את השכבה העורית ויכסנו פנימה לרמת השריר ולאחר מכן לאיברים הפנימיים. בשלב הזה הגוף כבר יעלה חום שייבש את הנוזלים, ויגרום לכאבי ראש, עצירות וכד'.

 

טעמים חריפים מאד כשום ופלפל חריף משמידים פרזיטים במערכת העיכול. הם גם ידועים כממריצי דם המשפרים סירקולציה ומפזרים חסימות בכלי הדם. הטעם החריף נחשב כמתאים לעונות האביב והקיץ, ומתאים במיוחד לאנשים הסובלים מהצטברות של ליחה ולחות, מעודף משקל, מכבדות ומעצלות. מעניין לציין שאנשים מהסוג הנ"ל מרגישים משיכה די טבעית לטעם החריף. הגוף שלהם כבר יודע שמה שיסלק ממנו את הליחה והלחות, יהיה הטעם החריף. לכן, למאכלים שעלולים ליצור ליחה, כדאי לצרף את הטעם החריף, בגלל היכולת שלו לפזר אותה. גבינות למשל, כדאי לתבל בבצל ירוק, שום ופפריקה.

המזונות החריפים מאד כבצל חי ופלפל חריף אינם מתאימים לטיפוסים עצבניים, חסרי מנוחה והיפר-אקטיביים, היות ומזונות אלה יגרמו לתנועה יותר חזקה ומהירה בגוף, בנוסף לתנועה האנרגטית המהירה שכבר קיימת בו. לטיפוסים אלה ניתן יותר את הטעם המלוח-חמוץ-מר שימתן וירגיע אותם.

במספר מזונות נעלם הטעם החריף או פוחת בזמן הבישול, למשל: לפת, שום, כרוב, בצל, חזרת ועוד. לכן, על מנת לשמור על טעמם החריף ועל אפקט הריפוי שלהם, רצוי לאכול מזונות אלה כשהם חיים או מוחמצים.

 

בספרי הרפואה הסינית כתוב ש: "הטעם החריף מזין את הריאות, והריאות מחזקות את העור ואת האוויר, העור והאוויר מגינים על הכליות, הריאות שולטות על האף".

כאמור כל טעם שנצרך בצורה מאוזנת, מחזק את האיבר השייך אליו, ואילו צריכה עודפת של אותו טעם תפגע באותו איבר. בצריכה מוגזמת יפגע הטעם החריף בריאות, ולכן לא כדאי להגזים באכילתו. מי שבכל זאת אכל והגזים, יוכל לסתור טעם זה על ידי הטעם המר.

דוגמאות למאכלים חריפים: יין, כוסברה, כרישה, רוזמרין, שמן סויה, שומר, שמיר, שום, עירית, פלפל שחור, זרעי צנון, לפת, קולורבי, פלפל לבן, צנון, קליפת תפוז ואשכולית, מנטה, סובין אורז, אניס, ג'ינג'ר, אגוז מוסקט, גלעין משמש, גלעין דובדבן, שורש קוזדו, סמבוק, כורכום.

 

הטעם המלוח

הטעם המלוח הוא טעם ייני בעל השפעה מקררת. הוא מניע את אנרגיית הגוף כלפי מטה ופנימה. בשל תכונתו לספוח נוזלים, הוא מלחלח יובש, מרכך התקשויות, משפר עיכול, מנטרל רעלים, מרוקן את המעיים ומעודד הקאה.

אופני השימוש בטעם המלוח יכולים להיות כדלקמן:

להתפרצויות עוריות (אקזמות, פריחות) ופרונקלים, ניתן להרטיב מעט את המקום ולעסות מלח באזור הגרד והפריחה, או סביב הפרונקל. לגרון כואב- ניתן לגרגר מים פושרים עם מלח (כפית מלח לכוס מים). דבר זה יחטא גם את הזיהום שבגרון. לאף סתום, גודש באף וסינוסיטיס- ניתן לטפטף מי-מלח לתוך הנחיריים. לדלקת ודימום בחניכיים- ניתן לגרגר ולשפשף בעדינות עם מלח.

 

בספרי הרפואה הסינית כתוב ש: "המלח מזין את הכליות, הכליות מחזקות את העצמות ואת מוח העצם, ומוח העצם מחזק את הכבד". על פי מעגל חמשת האלמנטים, המים הם האמא של העץ- הכליות מזינות את הכבד. כשיש חוסר בכליות, גם הכבד יפגע. כדי לחזק את הכבד, נצטרך לחזק את הכליות.

כיצד מחזקים את הכליות? על ידי הטעם המלוח!

הכליות הולכות ונחלשות ככל שאדם מזדקן. אנשים זקנים נמשכים לריח המלוח של הים, כי הוא מחזק להם את הכליות שנחלשו. הכליות מזינות את המוח, את הזיכרון. ככל שמזקינים, המוח והזיכרון מתפקדים פחות טוב. הטעם המלוח הוא זה שמחזק תפקודים אלה. אצות ים למשל, ידועות ביכולתן לשפר זיכרון ותפקודים מנטליים.

כמו שכבר למדנו על הטעם החריף, ברגע שמגזימים עם טעם מסוים, זה יכול לגרום לפעולה ההפוכה, וכמו שכתוב בספרים לגבי אכילה מוגזמת של מלח- "המלח פוגע בדם, אך הטעם המתוק סותר את המלח". (זאת משום שהטעם המתוק קשור לאלמנט האדמה, והוא שולט על אלמנט המים הקשור לטעם המלוח). הפגיעה בדם נובעת מהפגיעה בכליות ובמוח העצם, הקשור ליצירת הדם, ומפגיעה בכבד הקשור לאכסון, טיהור והנעת הדם.

סיבה נוספת היא נטייתן של כמויות מלח גדולות לשקוע בנוזלים שבכלי הדם, והנתרן שבמלח גורם להצטברות נוזלים המובילה לעלייה בלחץ הדם. תכונתו של המלח לספוח אליו מים, מסייעת לריכוך התקשויות וגושים, מאידך, היא עלולה לגרום לבצקות וליתר לחץ דם.

 

דוגמאות למזון מלוח- אצות ים (לא למי שאלרגי ליוד), אומבושי (שזיף מלוח), גומסיו (מלח שומשום), חלב אם, מיסו, מלח, סרדין, קלפ, רוטב סויה, שעורה.

 

הטעם המתוק

הטעם המתוק נחשב כטעם שמחזק את הצ'י ומרים אותו למעלה. לא בכדי במצבים של עייפות, תשישות וחולשה אנו מחפשים את המתוק ש"יעיר" אותנו!

הטעם המתוק נכנס לטחול ולקיבה. הטחול והקיבה מרכיבים את אלמנט האדמה בגוף. הטחול והקיבה אחראים על קבלת האוכל  אל תוך הגוף והפיכתו לאנרגיה זמינה שאיתה אפשר לעבוד.

כשהטחול והקיבה חלשים אנרגטית, הגוף מעצמו ירגיש צורך לאכול מתוק. הוא יודע שזה מה שיחזק אותם.

המציאות בה אנו חיים מתישה מאד את אלמנט האדמה. אדמה זה לעמוד יציב על הרגליים, להרגיש את האדמה מתחתיהן. אדמה זה ביטחון, צרכים חומריים, אוכל. אדמה זה כל דבר שאנו צריכים בשביל לשרוד על האדמה הזו. לא אצל אחד ולא אצל שניים כבר קרה שהאדמה נשמטה לפתע מתחת רגליהן-טרגדיה נוראית, ואז... הסוכרת התחילה, המשיכה למתוק.

כמעט אצל כולם הטחול והקיבה חלשים אנרגטית. בעיקר הטחול. העבודה המרובה, החשיבה המרובה, הדאגות המרובות, האכילה המהירה והזולה, כל אלו מחלישים את הטחול, וכשהטחול חלש... מחפשים את המתוק!

ואז קיימות שתי דרכים:

האחת, לאכול את המתוק הזול. כמו שקורה שוב, אצל רובנו...

והשנייה, לאכול את המתוק הבריא.

המתוק הזול, או בשמו הפופולארי- "המתוק הלבן", נותן "פיק" של אנרגיה בדיוק למס' דקות. הוא מעלה את רמות הסוכר בדם באופן משמעותי, מה שגורם לגירוי עז בלבלב לייצר אינסולין שיכניס את הסוכר לתאי הגוף. כתוצאה מכך, תוך כ-20 דקות, נגרמת ירידה חדה ברמת הסוכר בדם שסימניה הם : עייפות, עצבנות, שינוי במצב הרוח ומשיכה למתוק נוסף.

כמובן שכאן מתחיל לו מעגל מרושע. אוכלים שוב מתוק זול, שמקפיץ את רמות הסוכר ובתגובה את ייצור האינסולין ואז מתעצבנים וכועסים ונחלשים ומוצאים את הנחמה שוב... במתוק הזול!

מעגל מרושע זה,  משפיע על ערכי הסוכר בדם, ובסופו של דבר גורם לפגיעה קשה בלבלב, שמתבטאת בהיפוגליקמיה (רמה נמוכה מדי של סוכר בדם) ובהיפרגליקמיה (רמה גבוה מדי של סוכר בדם).

מכאן מובן שעדיף לצרוך את המתוק הבריא שניתן למצוא בפירות היבשים, ובפחמימות המתוקות. "שקית טו בשבט" יכולה להיות מאד מומלצת במקרה הזה של משיכה למתוק. צימוקים, שקדים, תמרים, אגוזים, שזיפים.

 

050-3711378